"דניאלי" מאת לני באום

דניאלי הקטנה נולדה בברזיל. היא לא מכירה ולא יודעת מיהו אביה. הוא עזב לפני שנולדה.

רצף אירועים גרמו לכך שאימה החליטה שהיא לא בשלה להיות אמא וכשדניאלי היתה בת שלוש לערך, אימה העבירה אותה למשפחת אומנה.

זו היתה רק תחנה ראשונה במסלול משפחות האומנה שדניאלי שהתה בהן.

בכל משפחה היא שהתה זמן קצר,

כל פעם אימה היתה מגיעה ומעבירה אותה למשפחה אחרת.

עד שדניאלי התבגרה והחליטה לעמוד ברשות עצמה.

היא ארזה את עצמה ואת חייה והחלה לנדוד בין עבודות ומדינות.

היא מחפשת את אביה ומוצאת אותו, אשתו מקבלת אותה באהבה.

עד שהיא הגיעה לניו יורק ושם נדמה שמצאה את מה שחיפשה כל חייה-

הכל הסתדר לדניאלי, היא נהנית מעבודתה, היא פורחת, יש לה גבר שהיא אוהבת והוא מחזיר לה אהבה.

הקשר עם אימה רופף,

וכך גם הקשר עם משפחתו החדשה של אביה.

לאחר שנות הילדות המטלטלות שבהן דניאלי הרגישה כמו נטע זר ולא רצוי במשפחות אומנה,

שנים שבהן הרגישה בודדה בעולם,

היא סופסוף עומדת ברשות עצמה,

החיים שלה מושלמים ויפים.

אבל דווקא אז, כשהיא מרגישה שהיא בטופ של חייה-

קורה אירוע שגורר אותה לשפל חדש.

דניאלי לא מקשיבה לאינטואיציה שלה,

עושה טעות שעולה לה ביוקר.

דניאלי צריכה שוב להילחם על מקומה,

על עצמאותה,

והיא עומדת בפני החלטה קשה.

האם דניאלי תצליח שוב לצמוח מהמקום הכואב שאליו נפלה?

הסיפור מועבר מפיה של דניאלי מילדותה ועד ההווה.

דמותה של דניאלי הילדה נוגעת ללב,

ההרגשה שהיא ילדה לא רצויה מועבר לקורא שחש כלפיה אמפטיה.

ילדה קטנה שצריכה להילחם על מקומה בחיים,

ילדה קטנה שמחפשת חום ואהבה,

שצמאה לחיבוק, למילה טובה,

שזקוקה לאמא אוהבת.

התחברתי מאד לדמותה של דניאלי,

ילדה קטנה ונטושה שצמחה לנערה ואשה.

היא הצליחה לנטרל את משקעי הילדות

ולצמוח לאשה חזקה.

סופו של הסיפור מרגש מאד.

שורה תחתונה: